החלטה בתיק בש"א 1202/06

רקע עובדתי

1.         לפניי בקשה לדחיית התובענה בה"פ 1620/04 (להלן: "התובענה") ולחלופין להעברתה לבית המשפט המחוזי בירושלים, וזאת בטענה בדבר העדר סמכות מקומית לבית משפט זה.

המבקשת בבש"א 1202/06 (להלן: "הבקשה"), ארגון הקניות מושבי מבואות ירושלים, אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ (בפירוק) (להלן: "המבקשת") היא המשיבה בה"פ 1620/04. המבקשת לטענתה פעלה כארגון קניות של כ-44 מושבים המאוגדים כאגודות שיתופיות מאזור פרוזדור ירושלים, חבל עדולם ובקעת הירדן.

            המשיבה בבקשה, צפרירים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המשיבה") היא אגודה חקלאית שיתופית אשר סווגה על ידי רשם האגודות השיתופיות כמושב עובדים. בשל חובותיה של המשיבה, מונה לה משקם בהתאם להוראות חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

            המבקשת, הנמנית עם נושי המשיבה, הגישה דרישת חוב למשקם כנדרש בחוק ההסדרים בגין חובות המשיבה מהשנים 1987 - 1991.

2.         ביום 11/10/04 ניתן פסק דין על ידי המשקם עו"ד אליהו בן ישראל (להלן: "המשקם"), אשר בו קבע את היקף החוב של המשיבה למבקשת. בתובענה שהגישה המשיבה, היא עותרת לביטול פסיקתו זו של המשקם, ומעלה נימוקים מנימוקים שונים לעניין זה.

            בין הצדדים לתובענה זו התנהל בעבר הליך בפני משקם אחר, עו"ד משה שליט. עו"ד שליט הוציא תחת ידו שני פסקים: פסק מקורי ופסק מתקן, שבו תוקנה טעות חישוב אשר נעשתה בפסק הראשון. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול פסיקתו של עו"ד שליט, ובהסכמת המבקשת דכאן בוטלו שני פסקי המשקם שניתנו על ידו, והליך הבירור לפני המשקם החל מבראשית [ה"פ (י-ם) 515/96, 636, כב' השופטת רות אור, להלן: "ההליך הראשון"].

מהות הבקשה וטענות הצדדים

3.         לטענת המבקשת, הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ועל כן יש לדחות את התובענה או לחלופין להעבירה לערכאה האמורה. המבקשת תומכת יתדותיה הן בהוראות תקנה 3 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") הקובעות את מקום השיפוט בתובענה שאיננה במקרקעין והן בעובדה שההליך הראשון הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, עובדה שיש בה, לטענתה, להקנות סמכות מקומית לבית המשפט בירושלים ולו בלבד גם בהליך התלוי ועומד עתה.

            המשיבה אינה חולקת על כך ש אם תקנות סדר הדין הן שקובעות את הסמכות המקומית במקרה דנן, אזי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם מקום מושבה של המבקשת (ראו: תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין); אלא שלטענת המשיבה, הסמכות המקומית בענייננו נגזרת מ תקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט - 1968 (להלן: "תקנות הבוררות") ולא מתקנות סדר הדין.

בהקשר זה מפנה המשיבה להוראת סעיף 27 לחוק ההסדרים, המשווה את מעמדו של פסק משקם למעמדו של פסק בורר ומחיל עליו את הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, למעט לעניין העילות  לביטולו (סעיף 24 ל חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, להלן: "חוק הבוררות"), שבנוגע להן מפרט סעיף 28 לחוק ההסדרים עילות ביטול ספציפיות, וכן למעט הוראת סעיף 29א לחוק הבוררות, הדן בבקשה לאישורו של פסק בוררות-חוץ או לביטולו, עניינים שממילא אינם נוגעים לשאלת הסמכות המקומית שבה עסקינן.

            מאחר שפסק משקם כמוהו כפסק בורר, טוענת המשיבה כי יש להחיל עליו את ההוראות המפורטות בתקנות הבוררות ולענייננו - את הוראת תקנה 3 (א) לתקנות הבוררות, שזו לשונה:

"(א) בקשה לפי החוק, למעט בקשה לעיכוב הליכים, תוגש לבית המשפט של אחד המקומות האלה:

(1)   מקום מגוריו או מקום עסקו של המשיב או של אחד המשיבים;

(2)   המקום שבו התנהלה הבוררות או נועדה להתנהל בו ;

(3)   המקום שבו אירע המעשה שעליו מוסבה הבוררות;

(4)   בית המשפט שעליו הסכימו בעלי הדין בבוררות."

(ההדגשה שלי - ע.ב.)

לטענת המשיבה, אשר המבקשת איננה חולקת עליה, ההליכים בין הצדדים התנהלו בפני המשקם במשרדי המנהלה להסדרים אשר בתל-אביב, ועל כן מוסיפה וטוענת המשיבה כי הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב מכוח תקנה 3 (א) (2) לתקנות הבוררות, חלופה שמטבע הדברים אינה נזכרת בתקנה 3 לתקנות סדר הדין.

אשר לטענה כי בית המשפט המחוזי בירושלים "קנה" סמכות לדון גם בתובענה הנדונה משדן בהליך הראשון, טוענת המשיבה כי אין להישמע לטענה זו באשר ההליך הראשון נסתיים זה מכבר ואין לכרוך את שני ההליכים זה בזה.

דיון והכרעה

4.         סעיף 27 לחוק ההסדרים קובע כי "על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחויבים, למעט סעיפים 24 ו-29 א.". פרק ה' לחוק הבוררות עוסק במעמדו של פסק הבוררות, בדרכים לתיקונו, לאישורו ולביטולו. חוק הבוררות מגדיר אמנם בסעיף 1 כי בית המשפט המחוזי הוא בית המשפט המוסמך מבחינה עניינית לדון בענייני בוררות, אך איננו קובע כיצד ולפי אילו פרמטרים תיקבע הסמכות המקומית. לשם כך קיימים שני מקורות נורמטיביים אפשריים: תקנות סדר הדין או תקנות הבוררות.